דברה למפשייר היתה סגורה בביתה שבניו זילנד במשך 17 שנים, רק היא והקולות שבתוך הראש שלה. היא נכנסה ויצאה מאשפוזים פסיכיאטריים, טופלה באופן מסיבי בתרופות אנטי-פסיכוטיות, ובתהליך גם איבדה את המשמורת על ילדיה. אך הקולות לא נעלמו. אלו היו קולות קשים ועויינים, שאיימו לפגוע בה וביקרים לה אם לא תעשה את מה שפקדו עליה. עם כל הקושי והסבל, הקולות היו גם משמעותיים עבורה מכיוון שהם מילאו את חייה באותן שנים של בדידות והסתגרות. יום אחד היא אזרה אומץ והחליטה לאתגר את הקולות.
